גרדניסיטי ירוק אזרחי

רחוב גורדון, פיקוס גומי במגרש פרטי היוצר חופת רחוב, תל אביב, 2025.

בהשראת מערכות ביולוגיות תוכנית גדס יצרה מסגרת ירוקה המחברת בין העלה, המגרש, הבלוק, הגינה, הסופר־בלוק, הרחוב, השדרה, הפארק והים.

מערכת רב־שכבתית זו, עלעלית, בנויה וימית, הניעה את צמיחתה של תל אביב ליצירת ה׳ירוק האזרחי׳, עיר גנים מודרנית, חיה והדדית, השוזרת חיים בין עצים ושטחים ירוקים פרטיים וציבוריים.

מימוש מהיר של תוכנית גדס נבע מצירוף נסיבות מטיב:

רכישת הקרקעות המאורגנת וחלוקתן למגרשים בידי הקרן הקיימת לישראל (קק״ל) והכשרת היישוב ייצבו את הבעלות על הקרקע ואפשרו פיתוח מתוכנן.

גישתו החזונית־פרגמטית של גדס, ששילבה תרבות, קהילה והיבטי סביבה, תאמה את סדרי העדיפויות של חברי ההנהלה הציונית, ובהם פרופ’ חיים ויצמן, פרופ׳ אוטו ורבורג וראש העיר מאיר דיזנגוף, שהזמין ממנו את עבודת התכנון.

העלייה היהודית המואצת בין מלחמות העולם הראשונה והשנייה, שרובה ממעמד הביניים העירוני, הושפעה ממדיניות המנדט הבריטי שהתירה כניסה בעיקר לבעלי הון המסוגלים לרכוש קרקע ולבנות ולתחזק מגרשים.

כך, מתוך צירוף מקרים והזדמנויות, הפכה תל אביב לאחת מן הדוגמאות הבנויות הבודדות למימוש רעיונותיו החברתיים־סביבתיים של גדס. התוכנית הניבה פיתוח לא־דטרמיניסטי, אדפטיבי ועמיד, והציגה אסטרטגיית תכנון בעלת חוסן יחסי וכוח תחרותי. המימוש הנדיר התהווה למרות קנה המידה המצומצם, ההקשר הפרובינציאלי והיעדר תקדים אדריכלי או מרחבי מקומי.

מעבר לתוכנית עצמה, הירוק העירוני התגבש כיוזמה אזרחית מובהקת וכשותפות ציבורית־פרטית אמיתית.

שדרות, רחובות, גינות שכונתיות קטנות ופארקים ציבוריים תוכננו לעיתים קרובות סביב עצים היסטוריים, וניטעו באמצעות מאמצים עירוניים מתואמים ובשיתוף ארגונים אזרחיים. לא אחת השתתפו בתהליכים אלה תנועות נוער ותלמידי בתי־ספר בט״ו בשבט, בתמיכה פעילה של הקרן הקיימת לישראל (קק״ל), שתיאמה את מפעלי הנטיעה בעיר.

ארגוני דיור שיתופיים, בתי־ספר ומוסדות אזרחיים נטלו יוזמה ונטעו עצים באופן נקודתי במגרשים פרטיים, ובכך הוריקו באופן אוטונומי בלוקים, סופר־בלוקים ושכונות.

גינות אד־הוק במגרש הביתי, שצמחו פשוטו כמשמעו מן הקרקע כיוזמות פרטיות מאולתרות לשתילה, התמזגו עם נטיעות עירוניות רחבות־היקף, והפכו את הירוק האזרחי למורשתה המחוללת והמכוננת ביותר של תוכנית גדס.

רחוב בר גיורא, פיקוס בנימינה, תל אביב, 2025.

גדס חזה כי: "עם שטח גינה גדול מהרגיל סביב מגוריו, יכולה [תל אביב], תוך שנים ספורות, להפוך לאחת הדוגמאות המוצלחות ביותר של 'עיר גנים' - סוג חדש של התקבצות אזרחית, יפה יותר ובריאה יותר מכל צורה קודמת של קהילה גדולה בהיסטוריה האנושית."

כדי לממש את חזון הירוק העירוני, העירייה חילקה שתילים ועצים צעירים לתושבים.

הצמחייה נשתלה על ידי הדיירים בחצרות הבית במיזם תרבותי-סביבתי שבו חברו תפיסת הרשות והיוזמה המבוזרת של התושבים במגרשים הפרטיים. מיזם זה העביר את התחזוקה של התשתית העירונית הירוקה לידי התושבים, והפכה את הגינות הפרטיות לנכס אזרחי משותף בעיר.

עם הזמן, החלקות הפרטיות התלכדו ליצירת בלוקים וסופר־בלוקים עירוניים נקבוביים, אשר ה'ירוק הבין-מבני' הייחודי שלהם מגדיר את המרקם העלעלי ועתיר הצמחייה של תל אביב של גדס גם כיום.

כיום, תל אביב-יפו מהווה בית גידול לכ-280,000 עצים, כ-170,000 במרחב הציבורי ו-110,000 בחלקות פרטיות, המהווים יחד מערכת אקולוגית חיה ומשולבת.

חופת העצים מצלה על רחובות העיר ומייצרת מיקרו-אקלים המוריד את הטמפרטורה ב-4–5 מעלות, מפחית עומסי חום וקרינה תרמית, מקיים בתי גידול למגוון עצי נוי ופרי, משפר את ההליכתיות, איכות החיים ובריאות הציבור.

רחוב פרישמן, סגר הקורונה, 2020; דיזנגוף, 2025, תל אביב.

רחובות ירוקים, פלומה אזרחית: התוכנית התוותה שבעה צירי אורך מצפון לדרום, המקבילים לים, ועשרה צירים ממזרח למערב, שיצרו רשת של סופר־בלוקים בגודל של כ־300 על 300 מטרים.

בתוך סופר־בלוקים אלו מסתעפים מן הרשת הראשית רחובות שקטים (איטיים), בתבנית של "שבשבת" הכוללת מעברים פנימיים חד־סטריים.

באמצעות הצבת הגריד סביב השדרה, מערכת הרחובות של גדס מתפקדת כקוצב מרחבי, המארגן את התנועה ומעצב את קצב החיים העירוני.

צירי הרשת לאורך היקפו של כל סופר־בלוק מאפשרים תנועה רציפה ומעודדים עירוב שימושים של מסחר, מגורים ותחבורה, תוך הקלה על ההתמצאות המרחבית.

בתוך הסופר־בלוק, ובהיעדר תנועה חוצה, קצב התנועה מאט ומטפח מרחב מגורים אינטימי ושכנות טובה.

גדס דמיין "עיר גנים יצרנית", המבוססת על נטיעת עצי שקד, הדרים, זיתים, תאנים וגפני תות (לייצור משי), אסטרטגיה שנועדה להבטיח כלכלה ביתית, בריאות ורווחה במרחב העירוני.

חזון זה נשען על תחנת הניסיונות החקלאית (לימים המכון הוולקני), שהוקמה בידי פרופ׳ אוטו ורבורג בתל אביב. באמצעות ניסויי אקלום זיהתה התחנה מינים, כגון צאלון, פיקוס ומיני הדרים, המסוגלים לשגשג בקרקעות החוף החוליות בהשקיה מינימלית.

גינות גדס, כיסים ירוקים: במסגרת תוכנית גדס הוקצו 60 מגרשים ציבוריים בתוך הסופר־בלוקים לגינות פנימיות ולמרחבים ירוקים משותפים.

מגרשים אלו, הפזורים במרקם העירוני, נועדו ליצור רשת של גינות ייחודיות, שכל אחת מהן מתאפיינת בסוגי שתילה, גינון ותצורה שונים, במטרה לייצר גיוון ברחבי העיר ולקדם גידול מזון, קשר עם הטבע, מפגש חברתי וחיי קהילה שכונתיים.

בעקבות משבר כלכלי חריף שהביא את העירייה לסף פשיטת רגל בשנת 1926, נאלצה העיר למכור קרקעות ציבוריות שיועדו לגינות, לצורך כיסוי הגירעון העירוני.

כתוצאה מכך מומש חזון גינות גדס באופן חלקי בלבד: בפועל פותחו כ־30 מבין הגינות המתוכננות, המהוות כיום שטחים מצומצמים של כ־3% עד 10% בלבד משטחו של סופר־בלוק טיפוסי.

גינות גדס ממשיכות לשמש אתנחתות עירוניות בלתי־פורמליות: חלקן שומרות על אופיין המקורי, ואחרות הוסבו לגינות משחק, גינות כלבים, אזורי בתי קפה פתוחים, מתחמי קח־תן וגינות ירק קהילתיות שכונתיות.

שדרות גדס, הרצף הירוק. חמש השדרות של גדס – רוטשילד, ח"ן, בן ציון, בן גוריון ונורדאו – יוצרות יחד את השלד של הרציפות הירוקה בתל אביב. הרצף מתעקל בקשת לאורך תוואי הקרקעות שהוכשרו לתוכנית, מאחוזת בית בדרום, דרך מוקדים תרבותיים ועירוניים (היכל התרבות, כיכר רבין, כיכר אתרים) ועד הים.

מערכת השדרות, שהחלה בשדרות רוטשילד, התפתחה באמצעות מחזורי שתילה עוקבים, שהוכתבו על פי הידע הבוטני, התנאים הסביבתיים והיכולות הכלכליות והביצועיות של העירייה.

בשנים 1910–1920 שימשו עצי דקל וושינגטוניה ואקציה (שיטה) כעצי נוי, אשר סייעו לייצוב המצע החולי. בין 1925 ל־1940 יצרו הפואינציאנה (צאלון נאה) והסיקמור (שקמה) את חופת הצל של גדס–וורבורג, כאשר מקטעי השדרות פעלו כרצף ליניארי של גנים בוטניים. לאחריהם, בשנים 1950–1980, הפך הפיקוס לדומיננטי, וסיפק קירור עירוני עבות.

בשנות ה־90 נשמרו עצי המורשת, כגון פיקוס דתי, פיקוס השדרות וצאלון נאה, והושלמו בנטיעות של מכנף נאה (שדרות דוד המלך). משנת 2010 ועד היום מושם דגש על גיוון אקולוגי, המשלב מינים חדשים עם הקיימים, ובהם מיש דרומי ומיני אלונים המותאמים לתנאים עירוניים עכשוויים.

שדרות ירוקות, מוצלות ופתוחות אלו נחוות בעיר במשותף כעוגני התמצאות, עורקי תנועה יומיומית וזירות של אקטיביזם אזרחי. בסוף שנות ה־1990 הוסבו שדרות הכורכר למשטחי בטון כורכרי לשיפור ההליכתיות, ובשנות ה־2010 הותאמו מחדש לתנועת כלים דו־גלגליים כחלק מרשת שבילי האופניים העירונית, מה שהוסיף רובד חדש של מיקרו־מוביליות לשדרות גדס.

תוכנית גדס עיצבה את חזית הים התיכון באמצעות "כביש חופי" ולצידו "שביל צוקי", העוברים לאורך גבעות הכורכר. למרגלות רכס הכורכר נפרשו חופי רחצה חוליים, שטחים פתוחים שיועדו לשמורות טבע ולפארקים חופיים, מרחבי נופש, מתקני ספורט ורובע של סנטוריום ובתי מרפא.

מרחבים אלו חוברו באמצעות טיילת הולכי רגל העוברת לאורך החוף ונמשכת עד לקצה הצפוני של התוכנית, תוך חיבור לנמל תל אביב, למתחם יריד המזרח, למגרשי ספורט ולאצטדיון האתלטיקה בשפך נחל הירקון. תווך זה בין השביל הצוקי לכביש החופי הוא נדבך מרכזי נוסף בחזונו הממומש של גדס לפיתוח רצועת החוף של תל אביב כמרחב של חול, טבע ורווחה.

גרדניסיטי אוצרות, עיצוב, כתיבה, מדיה:
Megama / רבקה שטרנברג, קרן אבני

זכויות צילומים
1,8-13,15-26 – רבקה שטרנברג, קרן אבני
2-6 – אוסף מטסון
7 – שער תוכנית גדס, הספרייה הלאומית
14 – תומר אפלבאום

מה גדס ראה?
ירוק אזרחי
צמיחה
הזנה
יעדים עלעלים
EN/אנ

בתמיכת קרן פרשינג סקוור