חיל האוויר הבווארי, הברית העות׳מאנית. תצלום אווירי מודיעיני, תל אביב, 1917.
מה ראה גדס מציע מבט על ההקשרים הירוקים שאליהם נחשף גדס: תרבות התפוזים של יפו, חקלאות מיסיונרית ותשתיות מתפתחות של הכשרת היישוב העברי, כל אלה עיצבו את חזונו לעיר גנים הנטועה בחולות.
ב־1919, בגיל 65, לאחר מגפת השפעת וטלטלות מלחמת העולם הראשונה, הוזמן פטריק גדס לראשונה לבקר בפלשתינה כדי לתכנן את קמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים. הוא שב ב־1920, ושוב ב־1925 לתל אביב, אליה הוזמן לתכנן את תוכנית המתאר הראשונה של העיר.
בעת הזו גדס כבר היה מוכר בזירה הבינלאומית בזכות פועלו בתכנון סביבתי וחברתי, עירוני ואזורי ובזכות המתודולוגיה החלוצית שקידם, ׳סקר לפני תכנון׳, שהתבססה על חקירה רב־תחומית של התנאים החברתיים, הכלכליים והפיזיים בטרם גיבוש הצעות תכנוניות.
תפוזי יפו, ובייחוד זן השמוטי המקומי, בעל הקליפה העבה, הטעם העדין והעמידות הגבוהה בהובלה, פותחו במחצית השניה של המאה ה־19 בידי חקלאים ערבים בפרדסים שסבבו את העיר.
בשנות ה־20 של המאה ה־20 הגיעה האוכלוסייה המעורבת של יפו לכ־47,799 תושבים מוסלמים ויהודים, לצד מיעוט קטן של נוצרים.
גידול התפוזים הפך לאבן יסוד בכלכלת האזור: ענף יצוא מרכזי שקידם גם תעשיות נלוות כמו הובלה ימית, בנקאות, דפוס וטקסטיל, וקישר את יפו לשווקים עולמיים. פרדסי התפוזים התפשטו מעבר לליבת העיר ההיסטורית ויצרו נוף ייחודי השוזר מרחב חקלאי ובנוי.
בתקופת המנדט הבריטי התרחב נוף זה באופן דרמטי. עד 1939 כיסו הפרדסים כ־300 קמ"ר והעסיקו יותר מ־100,000 פועלים.
היצוא זינק מ־831,000 ארגזים בשנים 1920-21 ל־15 מיליון ארגזים בשנים 1938-39, כאשר אירופה, ובייחוד בריטניה וגרמניה, שימשה כשוק עיקרי. עד סוף שנות ה־30 עמד יצוא ההדרים על כ־75% מסך היצוא של פלשתינה-א״י.
מעבר לתעשיית ההדרים, שימשה יפו כנמל מרכזי בים התיכון עד ראשית המאה ה־20. היא הייתה מוקד לייבוא ולייצוא סחורות, וכן נקודת כניסה למהגרים, תיירים ועולי רגל. קו החוף הציורי הפך את העיר ליעד מבוקש, ואוכלוסייתה המעורבת יחד עם רשתות הקשרים הקוסמופוליטיות הפכו אותה למרכז תרבותי ומנהלי, שחיבר את פלשתינה למעגלי מסחר, דת וידע אזוריים וגלובליים.
פרק אלימות משמעותי ראשון בין ערבים ליהודים ביפו תחת המנדט הבריטי פרץ במאורעות מאי 1921.
חששות ערביי יפו מפני הגירה יהודית, רכישת קרקעות ואיומים נתפסים על מעמדם הפוליטי והכלכלי הובילו להתפרצות האלימה. שינויים בבעלות על קרקע, בהתפתחות הידע החקלאי ובצמיחה המהירה של תעשיית ההדרים בידי יהודים העמיקו את ההקשר הרחב והחריפו מתחים כלכליים, דמוגרפיים ופוליטיים.
תרבות תפוזי יפו, שעיצבה את זהותה של העיר, חשפה את הפוטנציאל העשיר של יחסי גומלין ותלות הדדית בין החקלאות הפירותית, העיר והים – פסיפס של פרדסים, מרקם בנוי ונמל פעיל היוצרים נוף יצרני משולב.
שדות חקלאיים מצפון ומדרום לנחל הירקון, תל אביב.
חקלאות שליחותית באמצע ועד סוף המאה ה־19 קבוצות משיחיות ומיסיונריות הקימו חוות חקלאיות רבות בצפון יפו, באזורים שעליהם תקום לימים תל אביב. חוות אלו יצרו יחד מרחב חקלאי פעיל, שפעל עד שנות ה־20 של המאה ה־20.
הידועה שבהן הייתה המושבה הטמפלרית שרונה (1872), שפעלה למעלה מ־75 שנה בשטח נרחב, מצפון כיכר המדינה ועד נחל הירקון, וממערב עד היכל התרבות ומזרחה עד נחל איילון.
כ־20 שנה קודם לכן הוקמה חוות הר התקווה. קלורינדה מיינור, חברת כת משיחית מפילדלפיה, הגיעה ב־1852 והקימה חווה על גבעת כורכר בצפון יפו. החווה סבלה מביזה והתקפות חוזרות ונשנות מצד תושבים ערבים, כולל מקרי אונס, ואחרי מותה של מיינור ורצח חברי כת נוספים ננטש המקום. אדמותיו נמכרו למונטיפיורי, ועליהן קמו בהמשך שכונת התקווה ובית הספר שבח.
בסמוך פעלה חוות רוהאם. חומת הכורכר שלה ניצבת עד היום ברחוב מאז״ה. החווה הוקמה בידי נזירות איטלקיות, נרכשה ב־1870 בידי קונרד רוהאם מקהילת הטמפלרים, ושימשה לגידול ירקות והדרים. בהמשך נוהלה בידי משפחת גינטר ופעלה עד מלחמת העולם השנייה. מכירת אדמותיה בשנות ה־30 אפשרה את הקמת מעונות עובדים והתרחבות תל אביב במסגרת תכנית גדס.
במרחק קצר ממנה הוקמה החווה האוונגליסטית (1856), שנבנתה כמשק לדוגמה בידי הכומר האנגלי אלפרד אייזקס. החווה דעכה בשל סכסוכים פנימיים ונמכרה למשפחת רוק. ב־1921 הקים פנחס רוטנברג את תחנת הכוח הראשונה של תל אביב על חלק מהשטח, וחלק אחר התפתח לאיזור שלימים תקום עליו רמת השרון.
חווה מרכזית נוספת הייתה זו של גאורג קאפוס (1872), חבר הקהילה הטמפלרית, ברחוב סלמה 18. היא נרכשה ב־1907 בידי ר׳ שאול יצחק פניגשטיין מחסידות גור, שהרחיב את פעילות החווה וצירף בית כנסת, חדרי אירוח ועסקים זעירים. במקום נוסד גם ארגון "בר גיורא". החווה נפגעה בתקיפות במאורעות 1921 ו־1929, ובליל 15 באוגוסט 1947 נשרפה כליל בידי פורעים ערבים.
משקי הפועלות, אחוזות חקלאיות לנשים, הוקמו בשנות ה־20 של המאה ה־20 בעקבות החוות האוונגליקליות.
המשקים נוסדו ביוזמת מנהיגות תנועת הפועלות ובהשראת חזונה של חנה מייזל־שוחט, ושילבו הכשרה חקלאית, חיים קואופרטיביים ותנועת עבודת נשים בתוך העיר הצומחת.
משק הפועלות הראשון, שהוקם ב־1924 ברחוב העלייה–סלמה, כלל גני ירק ומשתלת פרחים שסיפקו תוצרת לשוק המקומי. המבנה הקואופרטיבי אפשר לנשים עבודה, שכר ולימודי חקלאות, ועל בסיסו הוקם לימים השוק הסיטונאי הראשון של תל אביב.
משק הפועלות השני, שגם הוא מ־1924, השתרע על שטח של 13 דונם ברחוב המלך ג׳ורג׳ ונוהל בידי צפורה ברון. הוא התבסס על גידולי ירק, משתלה ולול, והיה אחת מן הדוגמאות המוקדמות ביותר לחקלאות עירונית בתל אביב. המשק פעל עד 1927, ולאחר מכן הוסב לבית החלוצות, מרכז סיוע והכשרה לנשים עולות, לצד גן מאיר.
משק הפועלות השלישי, שהוקם ב־1925 בצומת ארלוזורוב–אדם הכהן ונוהל בידי חנה צ׳יז׳יק, התמקד ברפת, גידולי ירקות ולול. המשק, שכונה בית חנה, סיפק חלק ניכר מתצרוכת החלב של תל אביב בשנות התרחבותה. הוא פעל עד 1929 ושימש מרכז חשוב להכשרת נשים בעבודת חקלאות וניהול משק בית שיתופיים.
שלושת המשקים טיפחו מנהיגות נשית, עצמאות כלכלית ומודל חברתי שוויוני חדש. משקי הפועלות שילבו חקלאות בתוך המרחב העירוני של תל אביב והצמיחו את תנועת הנשים בישראל.
החקלאות השליחותית היוותה מודל חי לחיבור בין עבודת האדמה, חיים קהילתיים שיתופיים ועיצוב חיים אזרחיים אידיאולוגיים. חזון זה משתקף במרחב החקלאי־עירוני השיתופי המוקדם של תל אביב, שלעיתים רבות עוצב ונוהל בידי נשים.
רחוב המלך ג׳ורג׳, נשים סוללות את הדרך לצד שדרת עצי שקמה, תל אביב, 1923.
הכשרת היישוב שנוסדה בשנת 1909 כחברת הפיתוח של התנועה הציונית, מילאה תפקיד מרכזי בעיצוב הקרקע שעליה קמה תל אביב.
החברה התמקדה ברכישת קרקעות ובפיתוחן, איחדה חלקות והכשירה אותן להתיישבות.
בשיתוף הקרן הקיימת לישראל אפשרה החברה את ההתפשטות העירונית היהודית העצמאית צפונית ומזרחית ליפו, בתקופה שבה החולות והחוות החקלאיות רק החלו להתעצב.
שורשי העיר טמונים בהתאגדות אחוזת בית, קואופרטיב של שישים ושש משפחות שרכשו באותה שנה חלקות מתושבי סומייל. זו גם הפעם הראשונה שבה נשתלו עצים וצמחיה בחלקות פרטיות בעיר.
בעזרת הכשרת הישוב והלוואות בתמיכת הקרן הקיימת לישראל, הקבוצה סללה רחובות, התקינה חשמל, חפרה בארות, הקימה מערכת ניקוז, ותיאמה את אחד הפרויקטים הראשונים של תשתית עירונית מאורגנת. הקרן הקיימת הבטיחה חלקות מרכזיות לשימוש ציבורי והדגישה את המחויבות לגנים, מוסדות ושירותים עירוניים בתכנון הראשוני של תל אביב.
נטיעת עצים לאורך הרחובות ובחלקות פרטיות הייתה פעולה מכוונת של יצירת מרחב מאורגן בנוף החולי, בעוד שקצה רחוב רוטשילד הפך למרחב הציבורי הראשון של העיר ולימים לשדרה. גימנסיה הרצליה, מוסד חינוכי ותרבותי מרכזי, היוותה את ליבת החינוך ובשלב מסוים משכה גם תלמידים בינלאומיים. בנייתה התבצעה בעבודה קהילתית ובגיוס כספים משותף, והמחישה את ההשתתפות האזרחית שהגדירה את תל אביב בראשית דרכה.
עם גידול הביקוש לדיור הרחיבה הכשרת הישוב את השטח העירוני, ברכישת חלקות נוספות לאורך רחוב אלנבי, שהפך לציר מסחרי המחבר את יפו לעיר החדשה; אדמות בנורדיה ומונטיפיורי; וחלקות צפוניות בגבול נחל הירקון, שנועדו למעונות עובדים ולהתרחבות שכונות מגורים.
בבואו של פטריק גדס ב־1925 להציע תוכנית אב לתל אביב, העיר כבר הייתה תמהיל של חלקות בבעלות פרטית או קואופרטיבית, אדמות בתהליכי פיתוח של מוסדות היישוב היהודי וחוות חקלאיות לשעבר.
תוכניתו של גדס התאפשרה הודות לכך שהכשרת הישוב ומוסדות ציוניים נוספים כבר איחדו, מימנו וארגנו חלק ניכר מהעיר תחת בעלות מוסדית.
הם יצרו נוף מסודר ומדוד, עם חלקות גדולות שלימים יהפכו לסופר-בלוקים, המוכנים לחלוקה לבלוקים ולמגרשים אשר בבוא העת הפכו את רכישת הקרקע לנגישה יותר עבור היזמים היהודים.
קזינו החוף, וחוף הרחצה, תל אביב.
עיר החוף תל אביב: בשנות ה־20 וה־30 של המאה ה־20 הפך קו החוף של תל אביב לזירה מרכזית של בילוי, הדוניזם ונוכחות אימפריאלית על הים התיכון.
חופי הרחצה הראשונים - חבצלת, נורדאו וירושלים (גאולה) - טיפחו תרבות גוף בלתי־פורמלית. הרחצה המעורבת נעשתה נפוצה יותר ויותר והחוף הפך לחלק מרכזי בזהות העיר: פתוחה, משוחררת ונטולת עכבות.
לצד תרבות החוף המתפתחת, הוקם בראשית שנות ה־30 קזינו החוף, שניצב מעל קו המים. המרפסות הפתוחות שלו אירחו ריקודים, מוזיקה ומפגשים חברתיים, והוא משך אמנים, אינטלקטואלים ובוהמיינים שראו בו סמן לשאיפות הקוסמופוליטיות של העיר.
בתקופת המנדט הבריטי הפכו החיילים לנוכחות מוכרת לאורך החוף, מדיהם, מבטאם וסממני הקולוניאליזם שיקפו הן את ההבטחה והן את המתחים של הרגע הפוליטי.
מצפון, יריד המזרח, שאירח את הירידים של 1932 ו־1934, הביא אל החוף אדריכלות בינלאומית, ביתני מסחר ותצוגות ימיות. מבקרים הגיעו בסירות, קהל רב התקבץ לצפות בתצוגות, וסמל הגמל המעופף הפך לסמן של מודרניות ומסחר מזרח־תיכוני.
נמל תל אביב הוקם בשנת 1936 בתגובה לסגירת נמל יפו במהלך השביתה הערבית הכללית והמאורעות העוקבים. החוף הצפוני הפך מאז לנמל עבודה פעיל. סירות מטען נקשרו לרציפים, הפועלים פרקו סחורות, ועולים חדשים ירדו אל הרציף תחת השגחת השלטון הבריטי.
קדמת הים של תל אביב ביטאה את תמצית ׳עיר החוף׳ כמרחב נינוח, שטוף שמש, מלוח ופתוח - חזית ים־תיכונית שבה האופק הוא חלק מהפנאי עצמו.
כסאות חוף 1918–2020, היסטוריה מתחרזת. בעקבות מגפת השפעת של 1918, התכנון העירוני התמקד בהפחתת צפיפות, באוורור משופר ובבניית יחידות דיור על מגרש בודד מוקף ירוק – תהליכים שעיצבו את מודל עיר הגנים המוקדמת והאיצו את תהליכי הפרבור.
מאה שנים מאוחר יותר, בעיצומו של תהליך אורבניזציה מואץ, מגפת הקורונה אילצה ערים ברחבי העולם, ובהן תל אביב, לחשב מסלול מחדש עבור המרחב הירוק – פרטי וציבורי – בפרט ועבור סביבות העבודה, הדיור, הניידות, שרשראות האספקה ועקרונות העיצוב ההתנהגותי.
אל מול אותו ים.
גרדניסיטי אוצרות, עיצוב, כתיבה, מדיה:
Megama / רבקה שטרנברג, קרן אבני
זכויות צילומים
1 – סקר ישראל (מפ״י)
2–9, 15-25 – אוסף התצלומים של מטסון
10 - ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
11–14 – בוריס כרמי, הספרייה הלאומית
26 – תומר אפלבאום
מה ראה גדס
ירוק אזרחי
צמיחה
הזנה
יעדים עלעלים
EN / אנ
בתמיכת קרן פרשינג סקוור