גרדניסיטי — צמיחה

רחוב יעקב מוזר, תמ״א 38/2, הריסה ובנייה מחדש, 2025

ירוק תמ״א: הרבע הראשון של המאה ה-21 התאפיין בצמיחה מהירה בתל אביב-יפו. אוכלוסיית העיר גדלה מכ־350,000 תושבים בשנת 2000 לכ־495,000 בשנת 2025. האזור המטרופוליטני התרחב מכ־2.74 מיליון לכ־4.5 מיליון, במקביל להכפלת מספר היוממים מ־250,000 ל־500,000.

עד 2010 רוב המרקם העירוני של תוכנית גדס נשמר כמעט במלואו. היישום המעשי של תמ״א 38/2 - תכנית מתאר ארצית לחיזוק מבנים נגד רעידות אדמה - החל בעקבות תיקון 2 (2010–2011), שאפשר לראשונה מנגנון של הריסה ובנייה מחדש ככלי התחדשות עירונית.

בתל אביב-יפו, במיוחד ברובעים 3 ו-4 ובאזורים בעלי ביקוש גבוה במרכז ובצפון העיר (רובעים 1, 2 ו-5), הצטלבה התמ״א עם ערכי קרקע גבוהים, ביקוש למגורים ומלאי רחב של בניינים בני 2–4 קומות על מגרשים קטנים עד בינוניים שאינם עומדים בתקני רעידות אדמה מעודכנים ואין בהם מעליות, ממ״דים וחניה.

האפשרות להכפלת מספר הדירות הקיימות בבניין הפכה את ההריסה והבנייה מחדש לכלכלית עבור יזמים ובעלי נכסים.

מ־2012 ואילך, קידמה העירייה תכניות לרובעי העיר השונים המיישמות את עקרונות תכנית המתאר של תל אביב-יפו ת״א/5000, שקבעו הגדרות מחייבות לגובה, צפיפות וצורת הבינוי וסיפקו מסגרת לתיאום פעילות השוק. ת״א/5000 הציגה צפי צמיחה באמצעות טיפוסי גובה (4–8–15–40+ קומות), ששימשו כלי להערכת קיבולת עירונית, תשתיות וזכויות בנייה, תוך הבחנה בין אזורים לחיזוק ושימור לבין מוקדי ציפוף.

מסגרות אלו הניחו את הבסיס למימוש יזמי נרחב של הריסה ובנייה מחדש במגרשים במרקם גדס.

חלקות תמ״א: בשנים האחרונות תל אביב מתחדשת גם לגובה וגם לעומק, עם תוספת קומות וחניונים תת־קרקעיים הנחפרים מתחת לבניינים הוותיקים. מרתפי החניה החדשים מגיעים לעומק של כמה מפלסים, ומתפשטים כמעט עד לקווי הגבול הקדמיים והצידיים של המגרש ויוצרים משטח בטון רציף שמעליו אפשר לגדל רק גינון ׳רדוד׳ במצע מנותק.

כדי למנוע אטימה מלאה של הקרקע וכדי להתמודד עם נגר עילי וניקוז, דורשות הרשויות להותיר "שטח חלחול" – בדרך כלל כ־15–20 אחוזים משטח המגרש – המוגדר כקרקע טבעית, ללא בנייה תת־קרקעית. זהו האזור היחיד המספק עומק אמיתי לשורשי עצים גדולים וכיפת עצים רחבה אשר מעל תקרת הבטון אין להם מקום.

כתוצאה מכך, הולך ומצטמצם שטח הקרקע במגרשים פרטיים אשר מסוגל לשאת עצים משמעותיים – כאלה שמתממשקים עם הרחוב, נותנים צל ומשנים את המיקרו־אקלים העירוני. במקום כ־60 אחוזי קרקע טבעית בחלקת גדס, נותרו כיום 20–30 אחוזים בלבד, בדרך כלל בצדי המגרשים או מאחור, הרחק מקו הרחוב.

במפגש עם המרחב הציבורי נשארות רק אמבטיות בטון מוגבהות, במה לגינון ׳בונסאי׳ מעוצב, הרחק מהעצים רחבי הנוף שיכלו להעניק צל, לקדם הליכות, רווחה נפשית ואפילו פרי.

לפי פקודת היערות, כל פגיעה בעץ בוגר בפרויקטים של הריסה ובנייה לפי תמ״א 38/2 מחייבת אישור. הבקשה מוגשת על ידי היזם או בעל ההיתר לפקיד היערות המוסמך וכוללת מיפוי מפורט של העצים במגרש – מיקום, מין, קוטר הגזע, מצבם הבריאותי וערכם הנופי – לצד נימוק תכנוני לבקשה, לרוב חפירת מרתפי חניה, ביסוס מבנה או קווי בניין.

באופן פורמלי, הליך הבדיקה קובע היררכיה ברורה: שימור העץ במקומו, העתקתו בתחום המגרש או מחוצה לו, ורק בהיעדר חלופה – כריתה.

אולם בפועל, חפירה תת־קרקעית מלאה מבטלת כמעט מראש את האפשרות לשימור או העתקה של עצים בוגרים או השבה מספרית של העצים שאינם עוד. עומק החפירה, פריסת המרתפים עד קווי הגבול והיעדר קרקע רציפה הופכים את שלבי השימור וההעתקה תיאורטיים בעיקרם.

מרבית הבקשות מסתיימות בכריתה, ולרוב נגבה כופר עצים של כ־700 ש״ח לעץ, המועבר לרשות המקומית או לקרן ייעודית. מנגנון זה מאפשר את המשך קידום הפרויקט תוך עמידה פורמלית בדרישות החוק, אך מתפקד בפועל כהמרה של נכס אקולוגי מקומי בתשלום כספי מוגבל.

נטיעת עצים חלופיים אינה מחויבת להתממש במגרש המקורי או בסביבתו הקרובה ולעיתים מתבצעת באתרים מרוחקים שאינם קשורים לחלקה המקורית. כך, בעוד שהפיצוי מתקיים ברמה העירונית, התרומה המקומית של העץ – צל, ויסות אקלימי, רצף נופי וחוויית רחוב – אובדת באופן בלתי הפיך. תהליך זה מוחק בהדרגה את מרחב הביניים הצמחי ואת המעטפת הירוקה אשר מאפיינת את רקמת גדס.

מנגנון אישור הכריתה בתמ״א 38/2 יוצר פער מובנה בין כוונת המדיניות לשימור עצים לבין התוצאה בשטח: שימור מוצהר לצד כריתה שיטתית, והסתמכות על פיצוי כספי שאינו משיב את הירוק האזרחי למקומו. גם עצי רחוב הנמצאים בתוך אזורי בטיחות אש בפרויקטים או סמוך לחדרי טרנספורמציה מוסרים בדרך כלל, מה שמפחית עוד יותר את הצמחייה לאורך המדרכות.

כך, תמ״א 38/2 עוקרת באופן שיטתי את שורשי הירוק האזרחי של תל אביב – עץ אחר עץ, מגרש אחר מגרש. הבניינים מתרחבים, החניה התת־קרקעית מחסלת את עומק הקרקע, וגינות רחוב מוצלות נעלמות לטובת שיחים דקורטיביים ועצי נוי. גינות התמ״א מחליפות את החופה הירוקה החיה ואת החיים בין העלים בעיר.

רחוב אלכסנדר ינאי, פינוי חלקה, תמ״א 38/2, 2025

דירות תמ״א: טיפוסי המגורים המשותפים שהתפתחו בהשפעת תכנית גדס היו בעיקר מבנים בני 3–5 קומות, ובהם לרוב 3–4 דירות בקומה. כל דירה מוקמה בפינת הבניין סביב גרעין מדרגות מרכזי – תצורה שהבטיחה חדירה מיטבית של אוויר ואור טבעי לכל יחידות הדיור.

מבנים אלו הוקמו כבניינים בודדים, צמדי בניינים בעלי קיר משותף על פני שני מגרשים, או כמעונות עובדים שנבנו באיחוד מגרשי הבלוק, בלב הסופר־בלוק.

הדירות לא היו סגורות בתוך עצמן, אלא נטועות במרחב ירוק שנחווה מכל חלון. עצי הסיגלון, הלימון והצאלון נשקפו מחזיתות הבניין ומגבו, ואליהם נלוו ציוצי ציפורים ומרקם החיים העלעלי של הבלוק, הסופר־בלוק והרחוב. כך התרחבה חוויית המגורים מעבר לגבולות הדירה, אל “מרחב ביניים” רך וירוק שקיים קשר יומיומי עם הסביבה.

במסגרת מיזמי תמ״א 38/2 (הריסה ובנייה) ברקמת גדס, היחס בין הבנוי לשטח הירוק מתהפך. בעוד שלכל דירה מתווספים עד כ־16 מ״ר ותכסית המבנה גדלה בכ־20%, השטח המיועד לשתילה מצטמצם בכמחצית – מכ־60% משטח המגרש לכ־30% בלבד.

המגורים הופכים מופנמים יותר: היכולת לשתול עצים משמעותיים בחזיתות כמעט נעלמת, ובייחוד בדירות הפונות לרחוב – חלונות הדירה כבר אינם פוגשים בצמרות העצים.

במקביל, המרווחים שבין הבניינים משנים את פניהם. חללים שבעבר תפקדו כמרחב ירוק משותף ומבודד הופכים למרחבים טכניים – ירידה לחניון, מעברי שירות, גדרות, קירות תומכים ואדניות מוגבהות. במקום מעטפת ירוקה ורציפה מתהווה כעת חוויית מגורים עירונית חשופה, המשפיעה לרעה על הטמפרטורה, על האקוסטיקה ועל תחושת הפרטיות.

שינוי זה אינו עוצר בגבולות המגרש הבודד. ככל שה"ירוק האזרחי" נסוג מחזית הרחוב ומוחלף בשיחים ובעצים קטנים לאחר השלמת הפרויקט, כלל בתי הגידול של העיר משתנים. הרצף המוריק של צמרות עצים בנות מאה, שבעבר היכו שורש ברחבי הבלוק והסופר־בלוק, מוחלף כעת בגינון דקורטיבי וגזום.

היעלמותו של ה"חדר עם נוף לירוק" משנה מהיסוד את חוויית המגורים העירונית. זוהי התרחקות מחזונו של גדס "בזכות העלים אנו חיים" לעבר עידן של עיר שכולה תמ״א, שבה גינות נוי ובהן שיחים ועצים קטנים מבקשים להחליף את הצמחייה העשירה ואת יצורי הענק בני המאה שצמחו ברחובות גדס. במקום רחובות עשירים בעצים עבותים ומוריקים, נצפית כעת אסופה של כניסות מטופחות אך מבוטנות, הדלות בצל ובחיים שבין העלים.

מקרא

┃ חלקות / מגרשים
■ היתרי בנייה ואישורים מאושרים (2025)
● עצים קיימים
● עצים בסיכון

מפת עצים בסיכון מצליבה אלגוריתמית את מפת עצי העיר עם מפת המגרשים שבשנת 2025 קיבלו היתר בנייה או שמצויים בתהליכים להיתר בנייה. בתוך כל מגרש כזה, העצים נתונים בסכנת כריתה בסיכוי גבוה עקב הפיתוח ועל כן מסומנים באדום.

המפה ממחישה את ההשפעה החמורה המצטברת של הבינוי החדש על המרקם של הירוק האזרחי בעיר. השפעות אלו נבחנות לרוב ברמת ההיתר הבודד, ולא בוחנת את תוצאה המצרפית של כלל פרויקטי תמ״א 38/2 ברמה העירונית.

אלכסנדר ינאי: סיפורו של רחוב ירוק. אגודת הדיור השיתופית "רימונה" ברחוב אלכסנדר ינאי מייצגת מפגש ייחודי בין בעלות פרטית, ניהול קהילתי ותכנית גדס. שמה (הלחם של רימון ורומניה) משקף את מוצא מייסדיה – אנשי מקצוע יהודים שעלו מרומניה והקימו את בתיהם בין השנים 1945–1952 בלב "סופר-בלוק" בצפון העיר, התחום בין שדרות נורדאו, אבן גבירול, הורקנוס ויהושע בן נון.

מבני המגורים הוקמו על שני מגרשים מאוחדים כצמד בנייני מראה בני ארבע קומות החולקים קיר משותף. אסטרטגיה זו איחדה את הכניסה מהרחוב והבטיחה מיקסום של כיווני אוויר ונוף לכל הדירות. חשוב מכך, איחוד המגרשים אפשר יצירת גינות משותפות נדיבות בחזית ובעורף.

הרחוב מתאפיין בחופת עצים צפופה יוצאת דופן המשתרעת על כ-13 דונם. המין הבולט הוא ברכיכטון אדרי, המאופיין בפריחה אדומה, ולצדו פיקוס השדרות, עצי הדר ועצי נוי כגון ברוש מצוי, תמר ודרקונית קנרית, מיש גשר הזיו, אלמוגן וקלסטימון. מאות העצים הבוגרים יוצרים רצף צמרות המעניק חיות מוצלת ועלעלית לפנים הסופר-בלוק.

כיום, במסגרת תכניות תמ"א 38/2, מודל הניהול השיתופי מוחלף בפרויקטים יזמיים המשנים את אופי המגורים ונוף הגינות. הבניינים המקוריים מוחלפים במבנים בני שש קומות המגדילים את תכסית הבנייה ב-11–20 אחוז. החפירה התת-קרקעית לחניה תופסת כ-72% משטח המגרשים, דבר המוביל לאובדן קריטי של אדמה עמוקה ולצמצום השטח הירוק במחצית (מ-56 אחוזים ל-28 אחוזים בלבד).

כתוצאה מכך, כ-40 עצים בוגרים בתחום המגרשים נמצאים בסכנת כריתה מיידית, ואיתם נגדמת חוויית המגורים הירוקה. על פי חוות הדעת, יש לשמר עץ אחד בלבד בתוך גבולות המגרשים. יתר חמשת העצים שהומלצו לשימור לא ישומרו. ללא המלצה על העתקה, כ-35 עצים (87 אחוז) מיועדים לכריתה.

אדניות בטון על גבי תקרת חניון לגינות תמ״א, רחוב בן סרוק, 2025

גינות תמ״א: בהשראת ה״ירוק האזרחי״ של גדס, כ־40 אחוז מעצי תל אביב-יפו (כ־110,000 עצים) גדלים במגרשים פרטיים הכוללים תמהיל של עצים בעלי שורשים עמוקים המייצבים קרקעות חוליות ועמידים לבצורת, לצד עצי חופה היוצרים צל נרחב.

יחד, חופותיהם משתרעות מעל חצרות, מדרכות ורחובות, ויוצרות בית גידול ירוק ורציף הממתן טמפרטורות ותומך במגוון הביולוגי וברווחה העירונית.

כאשר מגרש עובר תמ״א 38/2, האתר כולו נחפר. הדבר מביא לעקירת עצי פיקוס, המצויים ב־35% מהמגרשים ומספקים את רוב הצל הפונקציונלי. ייעקרו גם עצי פרי כהדרים ורימונים ב־25% אחוזים מהמגרשים, ענקי צל כצאלון וסיגלון ב־10%, ועצי עוגן אנכיים כברוש ואראוקריה ב־10%. דקלים, שיחים וקקטוסים, אף שהם דומיננטיים מספרית, מספקים ערך צל זניח ונתפסים כמינים שניתנים להחלפה בקלות.

במגרש גדס טיפוסי (400–500 מ״ר) השינוי דרמטי. לפני ההתחדשות, ארבעה עד חמישה עצי צמרת בוגרים מספקים כ־80% צל מעל השטח הפתוח. לאחר הפרויקט, ״גינות הפודיום״ מכילות בדרך כלל עצים קטנים בתוך מכלים מעל תקרת החניון, המספקים לא יותר מ־20% אחוזי כיסוי צל.

תמהיל המינים לנטיעה חלופית משתנה מיסודו. העצים נבחרים לפי מערכות שורשים לא פולשניות, מה שמוביל לשימוש במינים קישוטיים כפלומריה ובוהיניה, המספקים כ־70 אחוז פחות צל. שורשיהם המוגבלים במכלים רדודים הופכים אותם ל״גרסאות בונסאי״ של שלל עצי העיר שהשפיעו אקלימית. כדי לפשט תחזוקה, נסיגות הבנייה שהיו בעבר קרקע טבעית מוחלפות לרוב בריצוף.

התוצאה הסופית בכל מגרש תמ״א 38/2 היא אובדן חופת עץ של כ־65 אחוזים, ירידה במגוון הביולוגי ופגיעה במסדרונות המעבר של ציפורים ומאביקים שמותירים גינות תמ״א המנותקות ברובן מן התהליכים האקולוגיים שהתקיימו בעבר במרחב הירוק האזרחי של העיר.

מבחן הלחץ של המאה: במרץ 2020, מגפת הקורונה שינתה את חיי היומיום בתל אביב-יפו, בדומה לערים רבות בעולם. כשהתנועה הוגבלה באופן מחמיר – תחילה לרדיוס של 100 מטרים ובהמשך ל-500 מטרים ולקילומטר– התנהגות העיר השתנתה לחלוטין לעבר אורח חיים שכונתי ול׳הכל מהבית׳.

כמעט מאה שנה לאחר שפטריק גדס הגה את החזון הירוק לתל אביב, חוותה העיר "שירת ברבור" מודרנית. בעת צורך, התושבים הסבו חצרות קדמיות ואחוריות משותפות, יחד עם גגות, למרחבי פנאי באוויר הפתוח עבור הדיירים. שווקים שכונתיים קהילתיים צצו בגינות גדס הפנימיות ברחבי הסופרבלוקים, בעוד שספסלי השדרות שימשו כשולחנות עבודה מאולתרים ולטובת "נמנומי זום".

המרחבים הציבוריים המקומיים עברו שינוי תפקודי עם ביקוש גואה. רחובות ללא מכוניות הוחזרו להולכי הרגל, מסעדות התרחבו למדרכות, וכיכרות העיר אירחו תשתיות חיוניות. הפארקים והגינות הפכו לאזורי פיקניק עם "שמירת מרחק" עבור משלוחי אוכל ומפגשים באוויר הפתוח. החופים, שהתרוקנו מתיירים, הציעו מפלט שקט. בזמן זה תושבי העיר אימצו אל ליבם, ולו באופן זמני, את שורשיה המקוריים כ"עיר הגנים".

בעידן שלאחר הקורונה, הצטלבות של אירועים בלתי תלויים התגבשה לכדי "מבחן לחץ" מערכתי עבור תל אביב-יפו, בדיוק במלאת מאה שנה לעיר הגנים.

בתקופה זו התערער מודל הכנסות העירייה מארנונה עסקית בשל ירידה בביקוש למגדלי המשרדים; חיי היומיום בעיר לוו בהפרעות קשות בגלל עבודות בניה נרחבות של קווי הרכבת הקלה - הירוק והסגול; פינוי שדה דב והקמת רובע צפוני הובלו על ידי אינטרסים יזמיים; ותוקפה של תמ"א 38 עמד לפקוע. כל אלו קוראים תיגר על התפקוד והלוגיקה המרחבית ה"ירוקה" של העיר.

כשמוסיפים לכך את משבר הדיור ועליית יוקר המחיה, לצד הטראומה החריפה של מלחמת עזה ומתקפות הטילים מאיראן, ניכרת התחזקותם של כוחות המקדמים נסיגה דרמטית מעקרונות היסוד של תפיסת "הירוק האזרחי" של גדס.

השיבוש הפיזי המיידי ביותר ברקמת גדס הוא הפרויקט של הקמת קווי הרכבת הקלה. במשך יותר מעשור (לפי התחזיות), מרחבים ציבוריים מוסבים לאזורי התארגנות ותפעול; במקביל, הקמת הקווים ברחובות הראשיים – אבן גבירול, ארלוזורוב, בן יהודה ואלנבי – מערערת את רשת הרחובות ה"ניטרלית" והרב-תפקודית שהגדירה את החיוניות ואת הזרימה הרציפה של הרקמה ההיסטורית.

הקו הירוק ואבן גבירול: הפיכת רחוב אבן גבירול למסדרון מקוטע של חנויות סגורות עקב עבודות הבניה – מצב של "תרדמה זמנית" – מאיימת על הישרדותה של המערכת האקולוגית הקמעונאית ועל תפקידו של הרחוב כ"עמוד שדרה" מרכזי בציר צפון-דרום.

הקו הסגול ולוגיקת ה"חד-סטרי": עיצובם מחדש של מקטעים ברחובות ארלוזורוב, בן יהודה ואלנבי לפי לוגיקת תנועה חד-סטרית משבש את הגמישות הדו-כיוונית של תוכנית גדס. צמצום ההיקף התפקודי של רחובות אלו, מבטא תיעדוף של תשתית תחבורתית מטרופולינית על פני תנועה וחיים עירוניים ושכונתיים - מקומיים.

הצרת קינג ג'ורג': שינויים משמעותיים ברחוב קינג ג'ורג' כוללים שיני של חתך הרחוב ומעבר לתנועה חד-סטרית איטית, פוגעת במסחר ומצמצמת את הקישוריות של "עיר הגנים" ההיסטורית.

אמנם המטרה היא הגברת ההליכתיות והמיקרו-מוביליות תוך צמצום התלות ברכב פרטי, אך ההשפעה ארוכת הטווח על החיוניות הרב-תפקודית של רשת גדס המקורית נותרה בגדר נעלם עירוני עמוק.

עבודות הקו הסגול של הרכבת הקלה רחובות בן יהודה, ארלוזורוב, 2025

צמיחה מעבר לירוק: ה״התמגדלות״ של תל אביב, שתפסה תאוצה מסוף שנות ה־90 ועד היום, מהווה סטייה רדיקלית מהמארג של תוכנית גדס, שהתאפיין בקנה מידה עקבי של 4 עד 6 קומות. בתוך המרקם ההיסטורי, התפרצויות של מגדלים התרחשו בעיקר בסופר־בלוקים במגרשים שאוכלסו בעבר על ידי מוסדות, או במתחמים בלתי בנויים ושנויים במחלוקת שטרם עברו פרצלציה.

פרויקט רובע לב העיר (2004–2005) המשחזר את מודל המגורים של ״חומה ומגדל״, סימן את המחיקה הראשונה של יחסי הגומלין הבלתי דטרמיניסטיים בין החלקה, הגינה, הבלוק והרחוב. באמצעות תפיסת סופר־בלוק שלם, הפרויקט רוקן את ליבתו ליצירת שטח פרטי פתוח (שפ״פ) רחב מידות, המוקף בטבעת מגורים בת שש קומות ובמגדל מגורים.

במקביל, שדרות רוטשילד עברו טרנספורמציה למרכז עסקים ראשי עתיר־גובה. שינוי זה החל עם מגדל אלרוב (1999) והגיע לשיאו בעשור השני של המאה ה־21 עם אייקונים מזוגגים כמו מגדל הבנק הבינלאומי הראשון (2010) ומגדל מאיר על רוטשילד (2015).

החריגה האנכית נדדה צפונה לציר ארלוזורוב, אל אתר מוסך דן לשעבר. שם, השלמת הפרויקטים ארלוזורוב 17 (2019) וארלוזורוב 10 הכפילה את צפיפות האתר, תוך שימוש בגג חניון תת־קרקעי כמצע לגינת משחקים הממלאת את יתרת הסופר־בלוק.

מגדל אסותא אימץ לוגיקה דומה והצטרף לשורה של ״חריגים״ מתנשאים. כיום מגיעה פריצה זו לשיאה בליבת המינהל העירוני ברחוב אבן גבירול. עם הקמת ״אי״ של מגדלי יזמים ובית העירייה והמחוז החדש באתר סומייל, המעבר הושלם והירוק האזרחי של גדס הומר בנדל״ן.

בשנת 2019 נסגר שדה דב ופינה את מקומו להרחבה צפונית, המשמשת אנטיתזה יזמית לעיר הגנים המכוננת.

אף שתוכננה בראשית שנות ה־2000 כ״אודה לגדס״ בת־קיימא, הרובע מורכב מסדרה של מבננים בבעלות יזם יחיד. סופר-בלוקים עצומים אלה, שמידותיהם מגיעות לכ-100 על כ-250 מטר בממוצע (כ-37,500 מ״ר ל"חלקת-ענק"), מייצגים מוטציה מוגדלת של לוגיקת ה"חומה ומגדל" לעתיד הרובע הצפוני.

במודל זה, שטח ירוק פרטי פתוח (שפ"פ) תחום בהיקפו על ידי דופן מגורים בת שמונה קומות ו-2 עד 4 מגדלים; הרכב המשיג צפיפות נטו גבוהה של כ-54 יחידות דיור לדונם תחת מערכת בינארית של ירוק (פרטי מול ציבורי).

כאן, רחוב אבן גבירול מתרחב לעורק תחבורתי בן שישה נתיבים הממשיך צפונה כציר המסחרי המרכזי, הנחצה על ידי רחובות ראשיים בציר מזרח-מערב המשרתים את המבננים וקושרים אותם לפארק חופי חדש ולים.

המעבר לתכנון בקנה מידה רובעי עוגן רשמית בשנת 2024, כאשר עיריית תל אביב אפשרה את פקיעת תוקפה של מסגרת תמ״א 38. במקומה אומצה תכנית תא/5050 (ובצידה העדכון האסטרטגי הרחב תא/5500), המתרחקת מחיזוק מבנים בודדים לטובת ניהול התחדשות בהתרכזות ב״מלאי בניינים״ (נפח, גובה, צפיפות) ברמת הרובע, ללא התייחסות משמעותית לתשתית צמחית בעיר.

במלאת מאה שנים לתוכנית גדס, מוקד הפיתוח השתנה מהיסוד. העיר נוטשת את הלוגיקה המרחבית הירוקה של תל אביב ואת מורשת הירוק האזרחי השיתופי שלה – אותו מקור חוסן צמחי ועבות ששימש כנכס האמיתי והצומח תמידית של העיר. תחת זאת, תל אביב מאמצת מודל רובעי מבוטן מונע-יזמים, שבו העתיד לחיים עלעליים נותר בלתי-נזרע.

עבודות עפר, סוללה, שדה דב, 2025

גרדניסיטי צמיחה